ההסתגרות לא קורה רק לאמהות 'רעות' - זה קרה לי גם

ההסתגרות אינה תמונות של גטי

המילה ניכור מעולם לא הייתה באוצר המילים שלי לפני שזה קרה לי לפני שבע שנים. וכמו הורים רבים, התביישתי ונרתעתי מלדבר על זה (68% מאלה שכן) מנוכר מבן משפחה מאמין שישנה סטיגמה). אבל ברגע שהתחלתי לחקור הבנתי שאני לא לבד (פשוט חפש את המילה 'פרוד' בפייסבוק ועשרות קבוצות תמיכה צצות, כולל שלי ).



בני דן * ואני ניהלנו יחסי טיפוח בין אם לבן. שנינו אוהבים טיולים וצילומים, כך שהיינו מבלים יחד בפעילות זו. הוא היה ילד מקסים שגדל לאיש חזק ובעל יכולת. תמיד יכולתי לסמוך עליו, בין אם הסוללה ברכב או שהמחשב תקול. או, לצחוק או לחיבוק.

שרי -3

הסופרת ובעלה בטיול.



באדיבות שרי מקגרגור

כשפגשתי לראשונה את הילדה שדן היה בסופו של דבר מתחתן, היא הייתה במכונית עם בתי. היה חשוך, אבל אני עדיין זוכר את פניה המחייכות שהוארו על ידי לוח המחוונים כשהצגנו אותנו. אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אבל אני זוכר שחשבתי שהיא חמודה ככפתור - והיא כן. היא ודן הלכו יחד לבית הספר, וחבר אמר לנו שתמיד דבק בו. אחרי זה התחלנו לראות הרבה ממנה אצלנו בבית. היא ואני מאוד אוהבים אופנה, אז לפעמים היינו מדברים על בגדים. יום חורפי אחד היא נערמה לרכב שלי עם דן, אחותו ואני לצאת לקניות. קופאית העירה שכולנו לובשים פלנל משובץ. לא בדיוק אופנה גבוהה, אבל איכשהו היינו מתאימים!

אפליקציית רשימת הקניות הטובה ביותר לאייפון

דן החל לשכור בית קטן מבעלי ואני בעיר, וכשעברה להתגורר כעבור כמה חודשים היינו מאושרים.

עוד אודות הסדרה

עם חלוף החודשים שוחחו דן וחברתו בגלוי על נישואים. יום אחד כשדן הגיע לביקור, שאלתי אותו אם הוא עדיין הציע. הוא פצח בחיוך מטופש. 'מה כל כך מצחיק?' שאלתי. דן התוודה שתכנן לשאול אותה בדיסנילנד, על גשר הטירה שמחוץ לפנטזיה. 'אני חושב שהיא תאהב את זה,' הוא אמר. התקשרתי לאבא שלו מייד והחלטנו לרכוש עבורם את הכרטיסים לפארק השעשועים. יום הולדתו ה -24 של דן היה ממילא מגיע. זה נראה כמו המתנה המושלמת.



לאחר האירוסין התחלתי לחוש שדן משווה את משפחתנו למשפחתה.

מה המקרר הטוב ביותר לקנות

לאחר האירוסין הדברים התחילו להשתנות. גיסו העתידי של דן נראה מרוצה מנישואיהם הקרובים והחל לתכנן תוכניות רשמיות לחתונה. דן וארוסתו היו עסוקים בכך, ולכן לא ראינו הרבה מהם במהלך החודשים הקרובים. כשעשינו זאת התחלתי לחוש שדן משווה את משפחתנו למשפחתה. פעם אחת הוא אמר כי למשפחתה תמיד היו ילדיהם בספורט. ואז הוא אמר שהוא בספק שידעתי משהו על 'עניין הספורט של כל הילדים'. נכון שבעלי ואני לא דחפנו את ילדינו לאתלטיקה, אך עודדנו אותם להמשיך בפעילויות בהן הביעו עניין. מה שהוא אמר באותו היום הדהים אותי. לא תיקנתי אותו, אבל זה היה משהו שאבא שלו ודיברנו עליו אחר כך.

קבל את השיחה

תחילת הסוף התרחשה כשבועיים לפני חתונתם. אחר צהריים אחד התקשרתי לדן כדי לדון בכמה מהפרטים. הזכרתי שהיום הגדול מתרחש די מהר ושאלתי אותו אם הוא בטוח בנישואין. מכיוון שהם היו כל כך צעירים, זו הייתה שאלה טבעית לשאול. בעלי ואני נשואים למעלה מ- 35 שנה. לשנינו היו נישואים ראשונים שלא הסתדרו, והרגשנו לחוצים כלפי הנדרים האלה. דן ידע זאת. כשהוא השיב, 'כן, אני בטוח. אני מתחתן איתה, 'הרגשתי טוב עם זה. צחקנו ופטפטנו עוד קצת. הכל היה בסדר, או לפחות כך חשבתי. כעבור כמה ימים דן התקשר שוב וגיליתי שהדברים בכלל לא בסדר.

השעה הייתה סמוך לחצות כשהטלפון צלצל, ותפסתי אותו במהירות. בעלי היה חולה ובדיוק התיישב לישון ופחדתי שזה יעיר אותו. אני באמת לא זוכר את רוב הדברים שנאמרו באותה שיחה, אבל לחשוב על זה עדיין מכניס את הבטן שלי לקשרים. אני זוכר שדן הסביר בנימה מאוד ברורה, מאוד עניינית שמעולם לא השתמש איתי בעבר, שמשפחת ארוסתו לא תגיע לארוחת החזרות שתכננו. בהתחלה הייתי כה המום שאפילו לא עניתי. אז הוא שם את ארוסתו בטלפון והיא אמרה משהו כמו 'זו המשפחה שלי'. עליה הגבתי שאני לא יודע למה היא מתכוונת. דן חזר ואמר משהו על כך שאני לא ידידותית במקלחת הכלות חודש קודם. הייתי המום. לשמוע את האשמתו כואב, ודן הכיר אותי יותר מזה.

שרי-קר תה

הכותבת, אם לחמישה.

באדיבות שרי מקגרגור

בעלי ואני היינו כלא מאמינים. איך יכול להיות שאדם שאהבת את כל חייך ינהג כך? הימים הבאים בילו במעין מצב המתנה, רק בניסיון להעסיק. כשדן התקשר שוב, זה לא היה כדי להתנצל או להסביר. הוא התקשר לאשר שלא נהיה בחתונה. כשאמר שהוא רק מאשר שלא נהיה בחתונה ושהם צריכים לדעת על 'הצלחות', דמעות החליקו לי. אני הייתי אמו, הצטמצמתי למספר בהזמנת קייטרינג.

אחרי זה לא הייתה לי ברירה אלא להתקשר לקרובי המשפחה שהוזמנו ולנסות להסביר מדוע אנחנו כבר לא הולכים לחתונה של דן. כמובן שהיו שאלות: 'מה קרה?' ההסתגרות מעוררת כל כך הרבה בושה, במיוחד כאשר התשובה שנשארת לך היא 'אני לא בטוח'. זה מרגיש כאילו כולם שופטים עליך, ומאמינים שבטח עשית דבר נורא. היו כמה קרובי משפחה שהתגייסו מיד ואמרו, 'משהו קורה. אתה חושב שהיא רוצה אותו לגמרי לעצמה? ' הצהרות כאלה היו תומכות ואדיבות. והמחשבה שלי הייתה, אני לא יודע, אבל אני לא אומר שום דבר רע על אף אחד .

איך יכול להיות שאדם שאהבת את כל חייך ינהג כך?

בשבועיים שבין שיחת הטלפון לחתונה הסתובבתי בערפל. בכל פעם שהטלפון צלצל, הלב שלי היה קופץ. הייתי חושב: זה חייב להיות הוא. זה לא יכול לקרות. הוא הולך להתקשר . אבל כשזה לא הוא, הייתה גם תחושת הקלה. הוא היה כל כך קר, ולא יכולתי לשאת את המחשבה לשמוע שוב את הטון הקר הזה בקולו. אמרתי לאחים שלו, 'אתה בטח עדיין יכול ללכת לחתונה אם אתה רוצה'. אבל ארבעת ילדינו הבוגרים האחרים היו מגוננים מאוד על בעלי ואני וחשנו שהתנהגותו של דן הייתה בלתי הולמת מאוד. מכיוון שכבר הזמנו אוכל יווני, החביב על דן, לארוחת החזרות, החלטנו שיהיו כמה בני משפחה מורחבים לאכול איתנו לילה לפני החתונה.

שרי -6

הסופרת ובתה.

באדיבות שרי מקגרגור

יום החתונה היה עצוב מאוד. אני חושב שכולנו התעוררנו באותו בוקר וחשבנו שדן בוודאי יתקשר ויעשה דברים בסדר. אבל הוא לא עשה זאת. וכך עשינו כמיטב יכולתנו להימנע מלדבר על החתונה. בעלי ואני היינו פשוט קהים ובילינו. באותו יום התחלפנו לרוב בין ישיבה ארוכת פנים מול הטלוויזיה, מאחורי עיתון או בכיסא פטיו מביטים בכלום. אני זוכר שהרגשתי גם את דן, תוהה אם הוא כואב שם בלי משפחתו. זה נראה כואב מכדי אפילו לדמיין - גם אם הוא בחר בעצמו את ההסדר.

תחפושות ליל כל הקדושים לתינוקת שזה עתה נולדה

קבלת נורמלי חדש

יום אחד עמדתי בתור בבנק וראיתי את דן מולי בקו המכולת. זה היה פשוט המוחלט הזה, הו אלוהים! הנה הוא . אבל כשעזב את החנות הוא הלך ממש לידיי. סיימתי את הבנקאות שלי, אבל נשברתי בבכי ברגע שהגעתי למכונית ובכיתי עד הבית. למכוניתו היה צליל ייחודי מאוד וכעבור זמן קצר שמעתי אותו בא להוריד את המחאה שלו (הוא עדיין שכר מאיתנו באותה עת). מיהרתי החוצה וחשבתי שאוכל לתפוס אותו בזמן ולבסוף נוכל לדבר. אבל כשירדתי לתיבת הדואר, הוא כבר מיהר במהירות. שלחתי לו הודעה, 'בפעם הבאה שתראה את אמא שלך בחנות אולי תוכל לדבר איתה.' הוא השיב שהוא לא רואה אותי, אבל איך זה יכול להיות אפשרי? כשהסתכלתי לאחור חשבתי, ובכן, לא קפצתי מקו הבנק וברחתי אליו. אולי הוא הרגיש מביך. יש לי הרבה אמפתיה כלפיו שזה כנראה היה רגע מצער גם עבורו.

כעבור כמה שבועות דן קיבל עבודה חדשה וסימס לי שהוא יעבור מהנכס שלנו. הופתעתי לטובה כשהסכים להיפגש באופן אישי ולהעביר את המפתחות. כשנסענו במעלה הרחוב שלו, כל הפנטזיה הזו הייתה לי בראש על איחוד דמעות. למרבה הצער, זה לא הלך ככה. הוא באמת שמר, וגם אנחנו. זה היה מביך, ודן בסופו של דבר מיהר לצאת. כשהוא רץ למכוניתו אמרתי, 'אני אבכה כל יום עד סוף חיי'. אולי זה היה דבר טיפשי לומר, אבל ככה הרגשתי כרגע. ואכן בכיתי. כל יום במשך חודשים. אבל דן אפילו לא הסתובב כשאמרתי לו את זה. הוא פשוט המשיך ונסע. שקלתי להגיע לאחר שהם הספיקו להתיישב. אבל אחרי שהיה לו כל כך קר כלפיי, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. היה ברור שדן השתנה. נראה שהוא הסתיים איתנו ושלא נוכל לתקן את זה גם אם נרצה.

חשבתי, האם גם כל השאר פשוט יעזבו אותי?

הייתי תיק סל במהלך ששת החודשים הראשונים של הניכור, עליתי במשקל, לא ישנתי או שיש לי סיוטים. תקופת החגים הראשונה ההיא הייתה קשה במיוחד. מיהרתי לעטוף מתנות ולהכין אוכל. אבל כשגמר חג המולד שכבתי במיטה ותהיתי אם עשיתי מספיק. חשבתי, האם כל השאר פשוט יעזבו גם אותי ? זה היה מעורר רחמים, אך פחד מנטישה שכיח אצל הורים מנוכרים. הקדשתם את כל חייכם לילדכם. אם אותו אדם יכול לעזוב, כל אחד יכול. באותו לילה, כששכבתי שם בחושך וחשבתי על כל הזמן והאנרגיה שבזבזתי בבכי על מבוגר מבוגר שלא רצה אותי, לא יכולתי שלא לחשוב כמה זמן אני מבזבז. שחיקתי את בעלי, את ילדי האחרים ואפילו כמה מחבריי בעצב שלי. כולם התגעגעו לשרי הוותיקה, האופטימית. גם אני.

צועדים לעתיד

נחושה להחזיר את חיי, הפסקתי להתפלש בעבר וצעדתי אל העתיד שלי. כשחיפשתי מידע גיליתי שאלפי ואלפי אנשים קבועים ונחמדים סובלים מניתוק. אני יודע שיש מצבים שילדים בוגרים עוזבים את ההורים מסיבות טובות. אבל לא על זה אנחנו מדברים כאן. אנחנו מדברים על הורים רגילים שהם אדיבים ותומכים. אנשים שהקריבו ואף לקחו משכנתאות על ביתם כדי לשלם עבור חינוך המכללות של ילדיהם. ועדיין, כל העצות שראיתי הרגישו שיפוטיות מאוד כלפי ההורים, והטילו עליהם את האשמה ואת האחריות לפיוס. זה גרם לי לכעוס. הבחירה של דן לעזוב את משפחתו לא התכוונה להגדיר אותי. אני אמא טובה. אדם טוב. אנחנו עדיין משפחה טובה. לאט לאט התחלתי לחבר את עצמי מחדש.

השתמשתי בהשכלתי בהתנהגות אנושית כדי לערוך סקר מקוון והתחברתי לאלפי הורים לילדים מבוגרים מנוכרים. התחלתי להשתמש בניסיוני כסופר כדי להרכיב ספר שיעזור להורים אחרים, ומילאתי ​​אותו בטכניקות בהן השתמשתי בכדי לעזור לעצמי לרפא ( בוצע עם הבכי פורסם בשנה שעברה). ואז, שנה אחרי שדן עבר מבית ההשכרה, הוא התקשר. בחלק מאותה שיחה, הרגיש כאילו אני מדבר עם אדם זר. אבל היו גם רגעים שחשבתי שהוא מעלה בכוונה דברים משותפים לנו - כמו המצלמה החדשה שלו וכמה מהטיולים שהוא ואשתו עברו - כדי לנסות להתחבר. אלה היו הרגעים שהמרחק נפל והתחשק לי, וואו, זה שוב הבן שלי . הוא הבטיח לי, 'אני אתקשר אליך שוב אמא, בקרוב . ' זה גרם לי להרגיש מלאי תקווה.

בסיסים מתכווננים למיטות מספר שינה

עברו חודשים והוא מעולם לא התקשר יותר. זו הייתה נסיגה רגשית גדולה. כל תחושות האובדן האלה חזרו, אבל עד אז עשיתי מספיק מחקר כדי לדעת שזה לא יוצא דופן שמבוגרים שמנתקים את משפחותיהם חוזרים מעת לעת ואז עוזבים שוב. הניכור האפיזודי הזה הוא הגרוע ביותר. בכל פעם ההורים שוב הרוסים. זה לא נכון לגרום לאנשים שגידלו ואהבו אותך עינויים רגשיים - וטעמתי מזה. החלטתי להתחיל לטפל טוב יותר בעצמי והייתי נחושה לעזור להורים מנוכרים אחרים לעשות את אותו הדבר.

אם הוא יתדפק על דלתי מחר, הייתי פותח אותה.

בשנים שחלפו מאז, ראיתי ודיברתי רק עם בני קומץ פעמים. היה לנו ביקור טוב אחד כשמונה חודשים לאחר שיחת הטלפון ההיא. דן היה מתנצל ואפילו קצת דומע. היו לזה כל הסימנים של מפגש מוצלח, והיינו כל כך מלאי תקווה. אבל כשעצר במפתיע כמה בוקר אחר כך, הוא הביא את אשתו, והפגישה הזו לא התנהלה כמו שצריך. התנצלתי (למרות שלא ממש ידעתי בשביל מה) ולזכותה אשתו של דן עשתה זאת. אבל הם סירבו לדבר על מה שקרה. הם היו מאוד ברורים שהם רוצים להתקדם ולשכוח את העבר. ולמשפחה שלנו פשוט לא היה נוח עם זה. איך נוכל להתקדם בלי להבין מה השתבש?

לפני ארבע שנים וחצי עברו דן ואשתו למדינה אחרת אליה עברו הוריה ואחיה. הוא אמנם בא להיפרד באופן אישי, אבל זה היה בעיקר מביך ועצוב כי לא ידענו אם אי פעם נראה אותו שוב (עד כה לא ראינו). אמרתי לאחים שלו שאם הם רוצים לנסות להגיע לדן או לאשתו, זה עניינם. אני לא מתכוון לשאול, ובוודאי שלעולם לא הייתי מונע מהם לקיים איתו קשר. כולם יודעים שאם הוא יתדפק על דלתי מחר, הייתי פותח אותה. אבל עד כמה שידוע לי, לאף אחד מהם אין.

עוד אודות הסדרה

לפעמים אנשים שופטים אותי ואת הורים מנוכרים אחרים שעברו קדימה. הם אומרים שלעולם לא 'יוותרו' על ילדם. אני מבין את הרגשות שלהם. אבל לפעמים נתינה ב להחלטה של ​​ילד מבוגר היא הבחירה ההגיונית היחידה. אני מאחל לבני כל טוב. אני באמת מקווה שהוא מאושר וטוב. אבל גם אני סופר. וזה מה שאני רוצה שמשפחות מנוכרות אחרות יידעו: אם אתה יכול פשוט לשחרר את כל ה'מהויות 'ו'מה אם' ולעבור הלאה, אתה פחית לחיות חיים מספקים.

שרי מקגרגור היא מייסדת קבוצת התמיכה המקוונת נדחה parents.net . הספר שלה בוצע עם הבכי: עזרה וריפוי לאמהות לילדים בוגרים סתומים פורסם בשנה שעברה.

* השם שונה.

איור, לוגו, אמנות, . אשלי היא סופרת פרילנסרית מבוססת ברוקלין ועורכת ותיקה לשעבר ב- Glamour, ולפני כן מגזין Page Six (# RIP). בנוסף לפרסומים אלה, עבודותיה הופיעו במארי קלייר, קוסמופוליטן, Goodhousekeeping.com, Self, Refinery29, The Well, Boston.com, The New York Post, The New York Times, Mademan.com, ועוד שונים. שקעים.תוכן זה נוצר ומתוחזק על ידי צד שלישי, ומיובא לדף זה כדי לעזור למשתמשים לספק את כתובות הדוא'ל שלהם. ייתכן שתוכל למצוא מידע נוסף אודות תוכן זה ודומה באתר piano.io. פרסומת - המשך לקרוא למטה